הוטרינרים המעולים שלנו ואורלי, המטפלת האלטרנטיבית, ריכזו עבורכם מאמרים רפואיים על מגוון נושאים הקשורים בחיית המחמד שלכם.
חילקנו את המאמרים לפי נושאים, קריאה מהנה!
בעיות מתן שתן וצואה בבית בחתולים מתחלקות לשתי קטגוריות :
כאלו הקשורות במתן שתן וצואה מחוץ לארגז החול המיועד לכך וכאילו הקשורות בסימון. בכל המקרים יש תחילה לבצע חקירה רפואית על מנת לשלול בעיות רפואיות העלולות לגרום לתופעות האלה. לפעמים גם לאחר פתרון הבעיה הרפואית יהיה צורך בטיפול התנהגותי על מנת לרפא התניות שנגרמו עקב הבעיה הרפואית : חתול שהיתה לו דלקת בדרכי השתן ומשייך את ארגז החול לצריבה הנלוית למתן שתן , או חתול חולה סכרת או אי ספיקת כליות המרבה להטיל מימיו ועלול לעשות זאת מחוץ למגש החול, או חתול משלשל עלול לא לשלוט ברגע האמת ולפספס את הארגז.
עשיית צרכים לא נאותה בבית
מתן שתן שלא במקום המיועד
סימון השתן : שימוש בשתן לפעולה תיקשורתית המערבת את חוש הריח. ללא קשר לפעולת ההשתנה עצמה.
מתן צואה שלא במקום המיועד לכך.
סימון בצואה.
תן שתן שלא במקום המיועד : נעשה על משטחים אופקיים לרוב בקרבת מגש החול המיועד לכך לעיתים נעשית הפעולה באתר יחודי ( מאחורי כורסה אחת) ולעיתים על חומר נבחר :עציץ ,שטיח (חתולים המשתינים על מיטת הבעלים או על בגדיהם מציגים "סימון בשתן" !!! בעיה שתידון בהמשך))
לאחר שנשללה בעיה רפואית (דלקת בדרכי השתן ) יש להסתכל על גורמים סיבתיים מעודדים כגון סוג חול בלתי מתאים או מגש מלוכלך ומסריח.
חתול שעובר להשתנה באסלות פורצלן לרוב סובל מדלקת בדרכי השתן.
גורם סביבתי נוסף בעל חשיבות הינו מערכת היחסים של החתול החוטא עם חתולים אחרים בבית : חתול נוסף בבית המשאיר בארגז החול סימונים מאיימים לחתול החוטא או חתול נוסף המתקיף / או קופץ במשחק על החתול היוצא מארגז החול ובכך מאלצו לחפש מקום פרטי יותר לעשיית צרכיו.
תהליך הבירור הנ"ל מצריך "לשאול את החתול" לעדיפויותיו על ידי הקצאת מגשים בגדלים שונים עם סוגי חול שונים במקומות שונים בבית. וספירת התדירות של השימוש בכל ארגז וקביעת הארגז המועדף.
בגדול מתן שתן שלא במקום המיועד ניתן לפיתרון באמצעים סביבתיים.
מתן צואה שלא במקום המיועד :מספר גורמים אפשריים כמו: חוסר שביעות רצון מטיב החול המיועד או נקיונו או מיקום ארגז החול. יש לצפות בחתול ולראות את צורות ההתנהגות. צפיה כזאת עשויה לתת רמז חשוב לגורם המפריע. במצב רגיל חתול יבחר את המקום יחפור בור קטן יטיל את צואתו ואחה"כ יכסה את הצואה .
התנהגות שונה תחשב :הליכה על קצות אצבעות , שיקשוק כפות הרגליים לאחר מגע עם החול המיועד, יציאה מארגז החול ללא כיסוי הצואה. הפרעה חוזרת בזמן "הטקס" כמו ילד שמפריע,כלב שאוכל את היציאה או אפילו חתול אחר שמפריע בזמן הטלת הצואה .
מתן שתן וצואה שניהם מחוץ למגש החול כמעט תמיד מראים על חוסר שביעות רצון מארגז החול.
טיפול:
מטרת הטיפול הינה להגביר את זמינות ואטרקטיביות ארגז החול לחתול ,ולהוריד את זמינות ואטרקטיביות של מקומות אחרים.
יש להוציא גושי צואה או שתן יום יום. יש לנקות ולהחליף כל החול פעם בשבוע . ולהמנע משימוש בחמרי ניקוי מדיפי ריח גם לא ליד ארגז החול.
השתמש ביותר מארגז חול אחד / חתול ופזר אותם במקומות שונים. הרחק קערות מזון מארגז הצרכים.
מקם את הארגז במקום לא סואן ורעשני ( לא על יד מכונת הכביסה!!!)
- אם השתמשת בארגז סגור (עם דלת) הוסף ארגז נוסף פתוח.
- עשה שימוש בסוג חול שונה בארגז אחר : (נסה חול עדין המתקשה לגוש במגע עם שתן או צואה.
- מקם ארגז חול באתר שבו החתול חוטא באופן קבוע (מחוץ לארגז) לאחר שהחתול יחל להשתמש בארגז במיקום החדש ניתן להוזיזו 20-30 ס"מ ביום עד למקום הרצוי לבעלים.
- ניתן להשתמש באמצעי הרתעה במקום שבו החתול חוטא מחוץ לארגז :פיזור נייר אלומיניום של בישול ,שקיות פלסטיק , או חמרי ריח חזק . בעציץ ניתן לכסות החול ב חלוקי נחל או איצטרובלי עץ אורן.
- יש לנקות אתרים שבהם הטיל החתול את צרכיו על מנת להעלים את הריח.
במקרים קשים יש להסגיר החתול בחלל קטן : חדר אמבטיה / מרפסת עם ארגז חול + אוכל לתקופה עד שהחתול יעשה את צרכיו בארגז ואז בהדרגה להגדיל את שטח מחייתו.
טיפולים התנהגותיים :
חיזוק חיובי : יש להאכיל את החתול פעמיים ביום בשעות קבועות ולעקוב ולתעד את מועד עשיית הצרכים. כעת כשזמן זה ידוע בסבירות גבוהה בבוא העת יש לקחת את החתול לארגז הנבחר ולאחר ביצוע חיובי של פעולת מתן הצואה או שתן יש להעניק לחתול פרס : טונה ,או מזון מפתה אחר לפי העדפת החתול.
חיזוק שלילי: עונש חייב לבוא מידית עם ביצוע העבירה ( תוך 1 שניה .) על מנת להיות אפקטיבי. דחיפת אף החתול להפרשה אינו מיצר אף השפעה חיובית.
האכלה או משחקים באתר עשיית הצרכים הבלתי מקובל על הבעלים ,עשוי לסייע בהפסקת התופעה הבלתי רצויה
בעיות סימון בצואה ושתן
סימון בשתן :
סימון משטחים אנכיים : החתול מריח את המשטח , מכוון את אחוריו מגביה הזנב ומסיטו ומשפריץ זרם של שתן אחורנית. בדרך כלל כמויות קטנות ולאחריו מריח את המשטח המסומן. חתולים אלו ממשיכים להשתמש בארגז החול להשתנה רגילה.
זכרים בעיקר !!!! ובעיקר זכרים לא מסורסים !!!!
חלק מתהליך רביה , התנהגות דומיננטית או צורת פעילות חברתית.
תהליך של סימון טריטוריה וסימן לחתולים אחרים לשליטה על שטח מסויים.
חתול בייתי בדרך כלל מסמן גירוי חזק של נוכחות חתול נוסף בבית מעין "אגרסיביות פסיבית " כנגד החתול האחר. מיקום הסימון עשוי להצביע על מקור ההפרעה : סימון דלתות וחלונות יראה נוכחות חתולים מבחוץ.סימן רהיטים או קירות פנימיים יראה תגובה לחתול אחר שנמצא בתוך הבית.
שינויים בבית עלולים לגרום להופעה של התופעה עקב חרדה בחתול :מעבר לבית חדש,הכנסת חתול חדש נוסף לדירה, יש חתולים המסמנים באופן קבוע במקום קבוע או חומר קבוע :רמקולים של מערכת סטריו ,ומכשירי מטבח הם מטרות נבחרות וכן חפצים נושאי ריח הבעלים כנעליים בגדים או תיקים. וכן חפצים חדשים שזה עתה הוכנסו הביתה.
ניתן להבחין בן העדפת החפץ או המקום על ידי העברת החפץ המסומן למיקום חדש והתבוננות בהתנהגות החתול.סימון יכול גם להתבצע על משטחים אופקיים . כמות השתן בדרך כלל גדולה יותר,רק שבמקרה כזה יש מעורבות ברורה של חומר מגרה (שטיח צמר ) מקום קבוע או ריח יחודי ( מיטת הבעלים).
מיקרים אלו הינם יחודיים למצב יחודי ומגיבים טוב לטיפול.
סימון בצואה:
יחסית נדיר בחתולי בית.
אבחנה :
במצב של יותר מחתול אחד בבית יש לזהות בודאות את החתול החוטא . באם קשה להבחין בחתול המסמן ניתן לבודד חתול חשוד אך יש חשש שסימון שנגרם עקב מגע עם חתולים אחרים יפסק בזמן הבידוד. ניתן לבסמן את השתן על ידי צבע פלואורוסנטי הניתן דרך הפה.
טיפול :
תנאי הכרחי להצלחת הטיפול הינו זיהוי הגירוי וסילוקו (חתול זר )
הגבל את תנועת החתול לאזורים בהם אינו מסמן
חסום חלונות מהם רואה החתול חתולים אחרים המאיימים עליו.
הפחת את מספר החתולים הן מחוץ לבית והן בתוכו.
רסס את האתרים המסומנים בחומר דוחה :תמצית הדר.
ריסוס פליווי : פרורמון סינטטי באזורים שבהם החתול מסמן וכן אזורים נוספים בבית עד שהבעיה נעלמת לחלוטין
קבע פרקי זמן קבועים למשחק עם החתול - יחסים טובים בין חיית המחמד לבעליה הוכחו כגורם מפסיק סימוני שתן. הענשה במקרי סימון שתן פסולה לחלוטין ותגרום רק להחמרה במצב . זיכרו : סימון בשתן הינו פעולה טיבעית ורגילה בחתול.
סירוס חתולים זכרים לפני בגרות מינית : כמעט תמיד מפסיקה או מונעת את התופעה (יוצאים מהכלל יש גם במקרה דנן ).
טיפול תרופתי : מספר אפשרויות טיפול קיימות הטיפול מנסה להוריד את רמת החרדה / גירוי החתול .
טיפול רפואי ללא טיפול סביבתי התנהגותי נדון לכישלון ברוב המקרים.. ברוב המקרים הפסקת הטיפול תיגרום לחזרת התופעה.
*כל הזכויות שמורות לכותב המאמר.
עוד בבטן אמו , כאשר הגור הוא עדיין וולד מתפתח, האשכים מתפתחים עמוק בתוך חלל הבטן , צמוד לכליות.
רוב הגורים נולדים כאשר האשכים בתוך הבטן צמוד לכליות. האשכים מתחילים תהליך של נדידה מחלל הבטן החוצה דרך התעלה האינגוינאלית (פתח בין שרירי המפשעה) אל מקומם הטבעי בשק האשכים.
נדידת האשכים החוצה נובעת מהצורך להיות בחום הנמוך בכ 4 מעלות מחום הגוף על מנת לאפשר ייצור של תאי זרע בצורה אופטימלית באשכים. חום זה מושג בשק האשכים התלוי חיצונית לגוף . חלק מהמערכת השומרת על חום האשכים הוא שריר עליו תלוי האשך אשר נמתח בימים חמים ומרחיק את האשך מקיר הבטן על מנת לאפשר את קירור האשך והמתכווץ בימים קרים לקרב את האשך לגוף הכלב על מנת לחממו.
נדידת האשכים למקומם בדרך כלל מושלמת בגיל חודש עד 6 שבועות.
ישנם מקרים שבהם הנדידה מושלמת עד גיל 3 חודשים אך מקובל כי אשך שלא ירד עד גיל 3 חדשים הוא אשך טמיר אשר נמצא או בחלל הבטן או לאורך מסלול הנדידה הצפוי אך לא בשק האשכים.
אשך טמיר יבוא לידי ביטוי רק בהעדר האשך בשק האשכים. התופעה אינה מפריעה לגור ולכן הוא גם לא יראה סימנים מיוחדים.
אשך טמיר היא תופעה גנטית העוברת בירושה ולכן כלבים אלו אסור שישמשו להרבעה.
סיכונים באשך טמיר :
אשך טמיר בדרך כלל לא מייצר תאי זרע . באשך טמיר אחד בלבד הפוריות לרוב אינה נפגמת אך כלב עם שני אשכים טמירים לא יהיה פורה.
אין שינוי בייצור הורמון הטסטוסטרון על ידי האשך ולכן אין השפעה על מיניות הכלב.
הסיכון העיקרי הוא בכך שלאשך טמיר יש נטייה גדולה יותר לחלות בסרטן האשך.
מקובל שיש לסרס כלבים אלו גם למנוע העברה תורשתית של התופעה לגורים וגם למנוע את תופעת הסרטן.
כותב המאמר הפסיק לסרס כלבים בעלי אשך טמיר באופן שגרתי לאחר ש ב 15 שנות עבודה ותצפית גיליתי הרבה כלבים בעלי אשך טמיר שהגיעו לשיבה טובה ללא סירוס וללא תופעות לוואי, ומאידך הניתוח עצמו אינו פשוט ואינו שגרתי משום שהאשך יכול להיות בכל מקום לאורך מסלול נדידתו מה שמקשה על החיפוש איתור והוצאה של האיבר הנכון.
גידולים באשך מצטיינים בדרך כלל בהתפתחות איטית , ובהפרשות הורמונליות הגורמות לשינויים חיצוניים ולגילוי מוקדם ואפשרות בהוצאת הגידול בטרם התפשט. (סימנים לגידול אשך בעל הפרשות הורמונליות :קרחות סימטריות בצידי הגוף , התפתחות עטינים כמו בכלבה נקבה , כלבים עולים על הכלב כמו כעל כלבה מיוחמת ) מה גם שגידולים אלו נדירים מאד באוכלוסיה הכללית וגם בכלבים בעלי אשך טמיר ולכן איני מנתח כלבים אלו יותר באופן שגרתי.
ומכאן שהאחריות למניעת רבייה בכלב כזה עוברת לבעלים.
ישנם טיפולים הורמונליים לסייע בנדידת האשך למקומו. אחוזי ההצלחה נמוכים , מחירם יקר והם צריכים להיעשות מוקדם ככל האפשר. האתיות שבטיפולים אלו מוטל בספק (כלבים כאלו עלולים להופיע בתערוכות לזכות בהכרה ככלבים בריאים , ולשמש ככלבי רבייה ובכך להפיץ את התופעה הבלתי רצויה הזאת בקרב הגזע ולכן אין מקום לטיפולים כאלו. אשך טמיר צריך שיהיה מאובחן בגיל צעיר ולכן מומלץ לכל מי שרוכש גור חדש להתנות את רכישתו הסופית בבדיקה וטרינרית אותה יש לבצע בסמוך למועד הרכישה
*מאמר שמיני בסדרת מאמרים בנושא מערכת הרבייה בכלבים.
*כל הזכויות שמורות לכותב המאמר.
רבות אני נתקל בשאלה איזו מין ראיה יש לכלבים .על מנת להבין את ראית הכלבים צריך קודם להבין את מבנה העין.
מבנה האנטומי של עין הכלב דומה מאוד למבנה האנטומי של עין האדם.
הקרנית היא הרקמה השקופה הקדמית של העין שלאחריה החדר הקדמי הגובל מאחור בעדשה ובגוף הסיליארי הוא האישון. מאחורי העדשה יש את החדר האחורי המלא בנוזל שקוף המוקף בדופן האחורית של העין : הרשתית.
ברשתית שני אזורים בולטים : טפטום לוסידום בחלק העליון :נוצץ ומשמש כמחזיר אור לשם הגברתו והגברת הראיה באור חלש , ןטפטום ניגרום (שחור) בחלקו התחתון שכנראה עוזר בראיה מגבוה , כמו ממהשמיים שם יש עוצמת אור גדולה יותר בדרך כלל.
הרשתית בנויה ממליוני קצוות של עצבים המהווים ביחד את עצב הראיה. כל קצה כזה הוא חיישן הקולט אנרגיית אור ומתרגם אותו בתהליכים כימיים לתנודה חשמלית המועברת דרך עצב הראיה למרכז הראיה במוח בו מתורגמים סה"כ התנודות החשמליות לתמונה.
חיישנים אלו בנויים משני סוגים עיקריים המובדלים בצורתם החיצונית וברגישותם לקליטת אור. "חרוטים" שצורתם כחרוט ובעיקר קולטים צבעים ואור חזק , ו "מקלונים " שצורתם גלילית ועיקר פעולתם הוא בקליטת גוונים של אפור והם יותר רגישים לקליטת אור בעוצמה נמוכה.
היחסים שבהם הם מופיעים ב"שטיח" החיישנים הלוא הוא הרשתית, יקבע את טיב או סוג הראיה.
בכלבים , רבים יותר המקלונים בחלקו המרכזי של הרשתית לעומת עין האדם בה יש יותר חרוטים . התוצאה :
כלבים כנראה רואים פחות צבעים מבני האדם : כלבים רואים צבעים מצהוב עד כחול בקשת הצבעים ואינם רואים צבעים מאדום ועד ירוק , האחרונים נראים להם כגוונים של אפור. אין זה אומר שאינם מסוגלים להבחין בהבדל בין חפץ ירוק לחפץ אדום , אך הם מבדילים בינהם כגוונים של אפור.
לכלבים ראיית לילה יעילה יותר מבני האדם , וכן הם רואים תנועה בצורה יעילה יותר מעין האדם : כלב יבחין בדמות נעה ממרחק של כ 900 מטר אך לא יבחין באותה דמות באותם תנאים אם היא נייחת ללא תזוזה עד מרחק של 500 מטר.
ראייתם יעילה ביותר בשעות בין הערביים , ערפל , ובכל מצב בו כמות האור זעומה.
כלבים רואים יותר טוב תנועת אור מנצנצת בתדירות גבוהה. מה שכנראה אומר ששידור טלויזיה נראה להם כרצף תמונות אחת אחרי השניה ולא סרט מתמשך.
חדות הראיה של כלבים נחותה מזו של בני האדם גם בגלל חוסר הגמישות של העדשה . האפשרות של עין הכלב להתגמש ולמקד את קרני האור החודרות לכדי ראיה חדה היא מוגבלת ועקב כך הדמויות שהם רואים אינן חדות מספיק. ולכן הראיה למרחק של הכלב נחותה מזו של האדם.
לעומת זאת מיקום העיניים בראש הכלב יוצר לכלב שדה ראיה רחב ביותר של כ 250 מעלות!!! ובכך הוא מקיף שדה ראיה נרחב מאוד המסייע לו בהגנה ובטרף.
*כל הזכויות שמורות לכותב המאמר.
דלקת רחם היא מחלה קשה עד קטלנית בכלבות מבוגרות. למחלה אחראים המערכת ההורמונלית וכן חיידקים המתיישבים ברחם וכן שימוש לא מושכל בפרוגסטגנים (תרופות למניעת ייחום). הטיפול המקובל בדלקת רחם הוא הוצאת רחם בניתוח. טיפול רפואי ללא כריתת רחם אפשרי אך מסוכן ואינו מונע חזרת הדלקת לאחר הייחום הבא.
דלקת רחם "פיומטרה" ניגרמת כתוצאה מרמות גבוהות של פרוגסטרון בדם : איסטרוגון ופרוגסטרון. שני הורמוני מין ,מופרשים על ידי השחלות . הורמון האיסטרוגן אחראי על ההתנהגות המינית , ועל בשלות הזקיק וכן על תיפקוד מערכת החיסון ברחם. פרוגסטרון המופרש בשלב במאוחר של המחזור אחראי להתפתחות הגוף הצהוב , התפתחות דופן הרחם כהכנה להתחברות הביצית המופרית ,ושימור ההריון.תחת השפעתו מתעבה דופן הרחם בשכבות של תאים המפרישים חומר צמיגי הממלא את חלל הרחם.. בשלב זה של הייחום צואר הרחם פתוח (הכנה לחדירת הפין הזכרי). דרך צואר הרחם הפתוח חודרות בקטריות המוצאות את הנוזל המופרש ככר גידול מצויין וכך נוצר זיהום הרחם. כעת הגוף מייצר מוגלה (כדוריות לבנות המופרשות כנגד החיידקים בגוף הרחם).
צואר הרחם נשאר פתוח (הפרשה קבועה מהבושת ) או נסגר.
בשני המקרים הרחם שבגודלו הטבעי בכלב בן 15 ק"ג קרוב לעובי עפרון מתנפח וגדל בצורה מסוכנת ועלול להגיע לנפח של 5 ליטר (מוגלה).רעלים המצטברים בחלל הרחם משפיעים על שאר הגוף ובמיוחד על הכליות.
מות נגרם באין טיפול על ידי קרע ברחם המתנפח וזיהום צפק הבטן.
שנים רבות נעשה שימוש בפרוגסטרון מלאכותי הניתן בהזרקה או בכדורים למניעת ייחום. תרופות אלו ידועות כגורמות לדלקת רחם במיוחד אם הן ניתנות לדיכוי ייחום שכבר החל. (בנוסף מופללות תרופות אלו כגורמי גידולים בעטין כך שהשימוש בהן בעיני הוא מסוכן ומיותר)
תסמינים:
הפות נשארת גדולה ואדומה לאחר המחזור , כלבים נמשכים לכלבה גם לאחר תקופת הייחום הרגילה .הפרשה מוגלתית מהפות, באופן טיפוסי מופיעים התסמינים כשלושה שבועות לאחר המחזור .בהמשך רואים אובדן תיאבון ,עייפות , השתנת יתר ושתיית יתר , ליקוקים של אזור הפות, ובשלב מאוחר יותר הקאות ואובדן הכרה.
טיפול:
הטיפול המומלץ והיעיל ביותר הוא כריתת רחם ושחלות.
יש לנהוג בדלקת רחם כבמקרה חירום ולא להמתין עם הניתוח מחשש לזיהום חלל הבטן.
הכלבה חייבת לקבל נוזלים לוריד לפני הניתוח על מנת לתקן את מצב הנוזלים בגוף.
בכלבות בודדות אשר ערכן הוא ברבייתן ( למשל זוכות בתחרויות ) ניתן לבדוק את האפשרות בטיפול רפואי ללא ניתוח: בעזרת טיפול הורמונלי ניתן לפתוח את צואר הרחם ובעזרת הורמון אחר לגרום לכיווצי רחם השופכים את המוגלה החוצה. אנטיביוטיקה במינונים גבוהים למשך תקופה ארוכה תגרום לירידה בזיהום ואפשרות לעבר את הכלבה בייחום הבא.
ברם יש לזכור:
א. הטיפול מסוכן ועלול להסתיים במות הכלבה .
ב. הדלקת חוזרת בייחום הבא ( הבעיה היא הורמונלית!!!)
ג. הסיכוי לפוריות בכלבה כזאת נמוך ביותר.
מניעה:
עיקור בגיל חצי שנה של כל הכלבות שאינן משמשות לרביה , ועיקור של כלבות רביה עם גמר תפקודן : דהיינו לאחר המלטת השגרים הרצויים .
*מאמר תשיעי בסדרת מאמרים בנושא מערכת הרבייה בכלבים.
*כל הזכויות שמורות לכותב המאמר.
וירוס ההרפס הוא גורם מרכזי למות בגורים קטנים במיוחד בחודש הראשון לחייהם. וכמעט בכל מקרה של מות גורים בחודש הראשון לחייהם יש לחשוד בוירוס ההרפס.
תסמינים:
תקופת הדגירה של המחלה היא עד שבוע ימים.
בכלבים בוגרים ובנשאים לרוב אין תסמינים המעידים על הימצאות הוירוס.
כלבה הנדבקת במשך ההריון עלולה להפיל או להמליט ולדות מתים.
גורים הנדבקים בשבוע הראשון והשני ימותו אם רמת הנוגדנים בדמם נמוכה. גורים הנדבקים לאחר השבוע השלישי שורדים לרוב את המחלה ולפעמים אינם מראים כל סימן למחלה.
סימני המחלה בדרך כלל מתחילים כדיכאון וחוסר תיאבון ובכיות .המחלה תופיע בפתאומיות ללא שום הכנה קודמת. ההידרדרות היא מהירה ביותר: גור פעיל ושמח מפסיק לאכול ושוקע לספק תרדמת ספק שינה.
שלשול ירוק צהוב , פריחה על עור הבטן , נפיחות הבטן (פגיעה בכבד ) , ובטן כואבת .
גורים שלא ימותו ב12 השעות הראשונות יראו סימני דלקת במערכת הנשימה : נזלת ,קשיי נשימה . דימומים מהאף והחניכיים , ומאוחר יותר גם סימנים עצביים כעיוורון ותנועות לא רצוניות.
הגורים מתים לרוב תוך 24 שעות .
יתכן כי רק גור אחד יראה סימנים אך לרוב השגר כולו בסכנה וברוב המקרים הגורים נדבקים מאותו מקור או אחד מהשני והמחלה עוברת בכל השגר..
הדבקה:
וירוס ההרפס הוא אחד מאותם וירוסים המסוגלים להיות חבויים בתאי הגוף ללא סימני מחלה .
הוירוס מתקיים בריריות מערכת הנשימה ומערכת המין של כלבים וכלבות ולכן הוא מועבר הן בהפרשות מערכת הנשימה :נזלת, שיעול , נישא באוויר והן במגע מיני.
קיום של נשאים נסתרים המסוגלים במשך שנים להפריש את הוירוס במיצי הזרע או בריריות הפות מסבך את האפשרות לחסום את התפשטות המחלה.
גורים מודבקים גם בהיותם ולדות במעבר דרך השליה וגם בעת הלידה במגע עם ריריות הפות של הכלבה הממליטה ובשלב יותר מאוחר עקב המגע האינטימי עם הפרשות הנשימה של הכלבה האם הנגועה (או הכלב הזכר הנגוע ).
כמובן שבין הגורים ההדבקה הנה ישירה ומהירה הוירוס מופרש בכל הפרשות הגוף ומועבר לשאר הגורים.
אבחנה:
בעיקר על ידי אופי המחלה : מות מהיר של גורים צעירים לרוב פגיעה בכל או מרבית השגר אם תסמינים טיפוסיים.
אבחנה מוחלטת ניתן לקבל מניתוח לאחר המות של הגורים על ידי הדגמת וירוס בתאי רקמות על ידי פתולוג.
טיפול:
אין כיום חיסון כנגד וירוס ההרפס וכן אין טיפול מונע.
הטיפול היחידי הניתן הוא טיפול תומך :
גורים צעירים ימותו במהירות. סיכויי ההישרדות גדלים עם הגיל. גורים גדולים יותר ניתן לטפל בהאכלה בכוח , זריקות ויטמינים , ותרופות נגד שלשול.
אין כל ערך להעלאת חום סביבתי כטיפול במחלה אלא כטיפול מונע לפני הדבקה.
מניעה:
יש לוסת את חום סביבת הגורים הנולדים למעל 30 מעלות צלזיוס. בהדרגה להורידו בכ 3 מעלות בשבוע.
מניעת עקה מיותרת בכלביות גידול עשוי להוריד את כמות הנשאים המפיצים את הוירוס.
כטיפול מונע צריך לחשוב על עיקור כלבה אשר גוריה מתו מוירוס ההרפס משום הסבירות שהיא הנשאית ועלולה להדביק שגרים נוספים בעתיד.
*מאמר חמישי בסדרת מאמרים בנושא מערכת הרבייה בכלבים.
*כל הזכויות שמורות לכותב המאמר.
מערכת הרבייה המינית בכלבים מתפתחת עם הגיל. כלבים מגיעים לבגרות מינית החל מ 5 חדשים (בגזעים הקטנים ) ועד 20 חודש בגזעי הענק.
כלבים זכרים אינם מתייחמים !!! כלבים זכרים מוכנים לפעילות מינית בכל זמן ובכל שעה שתהיה על ידם נקבה מיוחמת .
לזכר שני אשכים האחראיים על ייצור תאי הזרע והורמון המין הזכרי " טסטוסטרון ". הטסטוסטרון משפיע גם על הפעילות המינית (חשק ) וגם על הזכריות : התפתחות אברי המין המתאימים , מבנה גוף ,תוקפנות , וכו'. בזמן שיפכה יוצאים תאי הזרע מהאשכים דרך צינורית הזרע ובלוטת הערמונית ,שם מתווספים נוזלי סיכה והזנה לתאי הזרע בדרכם לעבר תאי הביצית הנקבית. כעת צינור הזרע מתחבר לצינור השתן בפין הזכרי ובסיומו מוצאים עצמם הזרעים ברחם הכלבה. הפין הזכרי מאופיין בהימצאות של עצם !!! התומכת במבנה הפין וכן בהתרחבות בבסיס הפין הנקראת "גלאנס פניס " התרחבות זאת המתמלאת דם בעת זקפה משמשת כעוגן לפין בעת חדירה לאיבר המין הנקבי ועליו מבוססת הנעילה של הזכר בתוך הנקבה בעת מגע מיני. בזמן של חוסר זקפה הפין נמצא במעטפת " פרפוציום " המגינה עלי מפגיעות.
מערכת המין הנקבית מורכבת מצמד שחלות האחראיות על ייצור הביציות (כל גורה נולדת עם מספר קבוע של ביציות המשמשות אותה כל חייה ) ועל הפרשת הורמוני המין הנקביים האחראיים על ההתנהגות המינית , על המבנה הנקבי (עטינים , מבנה גוף , גודל גוף ) על המחזור המיני , ועל ההריון והלידה.
בכל מחזור מבשילות מספר ביציות בשחלות , בוקעות ונודדות דרך החצוצרות שם הן פוגשות את תאי הזרע הזכריים . הביציות עוברות תהליך הפריה (התמזגות של תא זרע עם תא ביצית) ומשם נודדות לרחם בו העוברים מתחברים לדופן על ידי השליה למשך ההריון.
המחזור של הכלבות נמשך 6 - 9 חודשים והוא מחולק ל 4 שלבים שונים. יש שינויים משמעותיים באורכי השלבים בין גזעים שונים ואף בין כלבות שונות ולכן אורכי הזמן שיינתנו מתבססים על ממוצעים ואסור להסתמך עליהם באופן מוחלט.
פרואיסטרוס – טרום ייחום 5 – 9 ימים.
בשלב זה המערכת המינית נכנסת לפעילות הורמונלית לאחר תקופה ארוכה של תרדמה והגוף מתכונן לפעילות המינית הקרובה :הביציות מבשילות בשחלות , הפות מתנפחת ומדממת , הרחם מתעבה ומתכונן לקליטת העוברים והכלבה מדיפה ריחות המושכים זכרים.
חיצונית הכלבה מדממת מהבושת והכלבים נמשכים אליה ,אך היא לא תיתן לזכר לטפס עליה בשלב זה אלא תדחה אותו על ידי ישיבה , נביחות או נשיכות .
שלב זה מושפע בעיקר על ידי הורמון האסטרוגן.
איסטרוס – ייחום 5 – 9 ימים.
הדימום מהבושת מפסיק או נחלש , אך הסימן הברור ביותר הוא שהכלבה תיעתר לזכר המחזר ותיעמד מוכנה למגע מיני (הטיית זנב הצידה).
השלב הזה מתחיל בשיא הפרשת הורמון ה LH הגורם לביוץ והתחלת הפרשת הורמון שמירת ההריון פרוגסטרון.
הזכר עולה על גב הנקבה והפין הזכרי חודר את איבר המין הנקבי. כעת יתהדקו שרירי הפות של הכלבה מסביב לגלאנס בפין הזכרי ו "הנעילה" המפורסמת מתרחשת.
ה"נעילה" אינה הכרחית לפוריות המפגש אך אין להתערב בה. היא עורכת בין 5 – 15 דקות שבתוכן הזכר פולט את זרעו בתוך הרחם הנקבי. הזרעים נודדים לחצוצרות שם נפגשים עם הביציות שמופרות וחוזרות להתמקם ברחם להמשך ההיריון.
דייאיסטרוס -
השלב הנוכחי מתחיל מהיום בו הכלבה שוב תסרב לעמוד לזכר ועד גמר ההריון או ההריון המדומה.
( 65 יום ). גם אם אין הריון האירועים בשלב זה הם זהים באורכן.
אנאיסטרוס -
השלב הארוך ביותר במחזור . השלב של חוסר פעילות מינית חיצונית ואו פנימית. המסתיים בפרואיסטרוס הבא.
מאמר ראשון בסדרה של מאמרים בנושא מערכת הרבייה בכלבים.
*כל הזכויות שמורות לכותב המאמר.
עוד בבטן אמו , כאשר הגור הוא עדיין וולד מתפתח, האשכים מתפתחים עמוק בתוך חלל הבטן , צמוד לכליות.
רוב הגורים נולדים כאשר האשכים בתוך הבטן צמוד לכליות. האשכים מתחילים תהליך של נדידה מחלל הבטן החוצה דרך התעלה האינגוינאלית (פתח בין שרירי המפשעה) אל מקומם הטבעי בשק האשכים.
נדידת האשכים החוצה נובעת מהצורך להיות בחום הנמוך בכ 4 מעלות מחום הגוף על מנת לאפשר ייצור של תאי זרע בצורה אופטימלית באשכים. חום זה מושג בשק האשכים התלוי חיצונית לגוף . חלק מהמערכת השומרת על חום האשכים הוא שריר עליו תלוי האשך אשר נמתח בימים חמים ומרחיק את האשך מקיר הבטן על מנת לאפשר את קירור האשך והמתכווץ בימים קרים לקרב את האשך לגוף הכלב על מנת לחממו.
נדידת האשכים למקומם בדרך כלל מושלמת בגיל חודש עד 6 שבועות.
ישנם מקרים שבהם הנדידה מושלמת עד גיל 3 חודשים אך מקובל כי אשך שלא ירד עד גיל 3 חדשים הוא אשך טמיר אשר נמצא או בחלל הבטן או לאורך מסלול הנדידה הצפוי אך לא בשק האשכים.
אשך טמיר יבוא לידי ביטוי רק בהעדר האשך בשק האשכים. התופעה אינה מפריעה לגור ולכן הוא גם לא יראה סימנים מיוחדים.
אשך טמיר היא תופעה גנטית העוברת בירושה ולכן כלבים אלו אסור שישמשו להרבעה.
סיכונים באשך טמיר :
אשך טמיר בדרך כלל לא מייצר תאי זרע . באשך טמיר אחד בלבד הפוריות לרוב אינה נפגמת אך כלב עם שני אשכים טמירים לא יהיה פורה.
אין שינוי בייצור הורמון הטסטוסטרון על ידי האשך ולכן אין השפעה על מיניות הכלב.
הסיכון העיקרי הוא בכך שלאשך טמיר יש נטייה גדולה יותר לחלות בסרטן האשך.
מקובל שיש לסרס כלבים אלו גם למנוע העברה תורשתית של התופעה לגורים וגם למנוע את תופעת הסרטן.
כותב המאמר הפסיק לסרס כלבים בעלי אשך טמיר באופן שגרתי לאחר ש ב 15 שנות עבודה ותצפית גיליתי הרבה כלבים בעלי אשך טמיר שהגיעו לשיבה טובה ללא סירוס וללא תופעות לוואי, ומאידך הניתוח עצמו אינו פשוט ואינו שגרתי משום שהאשך יכול להיות בכל מקום לאורך מסלול נדידתו מה שמקשה על החיפוש איתור והוצאה של האיבר הנכון.
גידולים באשך מצטיינים בדרך כלל בהתפתחות איטית , ובהפרשות הורמונליות הגורמות לשינויים חיצוניים ולגילוי מוקדם ואפשרות בהוצאת הגידול בטרם התפשט. (סימנים לגידול אשך בעל הפרשות הורמונליות :קרחות סימטריות בצידי הגוף , התפתחות עטינים כמו בכלבה נקבה , כלבים עולים על הכלב כמו כעל כלבה מיוחמת ) מה גם שגידולים אלו נדירים מאד באוכלוסיה הכללית וגם בכלבים בעלי אשך טמיר ולכן איני מנתח כלבים אלו יותר באופן שגרתי.
ומכאן שהאחריות למניעת רבייה בכלב כזה עוברת לבעלים.
ישנם טיפולים הורמונליים לסייע בנדידת האשך למקומו. אחוזי ההצלחה נמוכים , מחירם יקר והם צריכים להיעשות מוקדם ככל האפשר. האתיות שבטיפולים אלו מוטל בספק (כלבים כאלו עלולים להופיע בתערוכות לזכות בהכרה ככלבים בריאים , ולשמש ככלבי רבייה ובכך להפיץ את התופעה הבלתי רצויה הזאת בקרב הגזע ולכן אין מקום לטיפולים כאלו. אשך טמיר צריך שיהיה מאובחן בגיל צעיר ולכן מומלץ לכל מי שרוכש גור חדש להתנות את רכישתו הסופית בבדיקה וטרינרית אותה יש לבצע בסמוך למועד הרכישה
*מאמר שמיני בסדרת מאמרים בנושא מערכת הרבייה בכלבים.
*כל הזכויות שמורות לכותב המאמר.
הריון מדומה הוא תופעה שכיחה יחסית בכלבות שאינן מעוקרות.
הריון מדומה הוא תופעה הורמונלית בעיקרה.
המחזור ההורמונלי של כלבה שאינה מעוקרת מתאפיין ברמות גבוהות של פרוגסטרון. (פרוגסטרון הורמון מיני האחראי על תחזוקת ההריון בגוף הנקבה) בנשים אם אין הריון לאחר הביוץ נופלות רמות הפרוגסטרון בצורה דרמטית , לעומתם בכלבות בין אם יש הריון ובין אם אין הריון לאחר המחזור יש שמירה על רמות גבוהות של פרוגסטרון. רמות אילו אחראיות על שמירת ההריון בכלבה הרה ועל תופעת ההריון המדומה בחלק מהכלבות שאינן הרות.
לא ידוע מדוע כלבה מסוימת תהיה בהריון מדומה או לא, אך ידוע כי כלבות מסוימות מגלות נטייה להריון מדומה וכי כלבה שהייתה בהריון מדומה סיכוייה גדולים לעבור את התהליך גם במחזור הבא ובעצם בכל מחזור עתידי.
אז מהוא הריון מדומה ? כשמו כן הוא : גוף ונפש הכלבה עוברים את כל תהליך ההריון (בהשפעה הורמונלית כמובן ) הכל , ללא המצאות עובר ברחם.
הכלבה משמינה כמו בהריון רגיל , היא מתנהלת בכבדות ומשנה את דפוסי ההתנהגות כמו של כלבה בהריון אמיתי : יותר איטית, יותר מחושבת , פחות תזזיתית.
בסביבות חודשיים מהייחום הקודם ,( כמו סוף הריון רגיל ) הכלבה תעבור שינויי סוף הריון : השמנה , עטינים גדולים , ייצור חלב , וכן תופעות דומות להמלטה : הכלבה תחפש קן ל"המלטת " הגורים של קיימים ואף תעבור תהליך של "המלטה" . כלבות בשלב זה עוברות חווית המלטה פסיכולוגית שבעקבותיהן הן עשויות לאמץ גור קטן (לפעמים אפילו של חתול !!!) ולהניקו או לחלופין חיות צעצוע (דובי ) ולנסות לטפל בו כגור.
חיצונית אין האדם הפשוט יכול לאבחן בן הריון רגיל או מדומה. את ההבחנה יעשה רופא וטרינר על ידי מישוש הרחם , בדיקת אולטרה סאונד או רנטגן.
מכיוון שאין השלכות שליליות להריון מדומה גם לא מטפלים בו בדרך כלל.
המניעה היחידה להריון מדומה הוא עיקור הכלבה.
מאמר שביעי בסדרת מאמרים בנושא מערכת הרבייה בכלבים.
*כל הזכויות שמורות לכותב המאמר.
דלקת רחם היא מחלה קשה עד קטלנית בכלבות מבוגרות. למחלה אחראים המערכת ההורמונלית וכן חיידקים המתיישבים ברחם וכן שימוש לא מושכל בפרוגסטגנים (תרופות למניעת ייחום). הטיפול המקובל בדלקת רחם הוא הוצאת רחם בניתוח. טיפול רפואי ללא כריתת רחם אפשרי אך מסוכן ואינו מונע חזרת הדלקת לאחר הייחום הבא.
דלקת רחם "פיומטרה" ניגרמת כתוצאה מרמות גבוהות של פרוגסטרון בדם : איסטרוגון ופרוגסטרון. שני הורמוני מין ,מופרשים על ידי השחלות . הורמון האיסטרוגן אחראי על ההתנהגות המינית , ועל בשלות הזקיק וכן על תיפקוד מערכת החיסון ברחם. פרוגסטרון המופרש בשלב במאוחר של המחזור אחראי להתפתחות הגוף הצהוב , התפתחות דופן הרחם כהכנה להתחברות הביצית המופרית ,ושימור ההריון.תחת השפעתו מתעבה דופן הרחם בשכבות של תאים המפרישים חומר צמיגי הממלא את חלל הרחם.. בשלב זה של הייחום צואר הרחם פתוח (הכנה לחדירת הפין הזכרי). דרך צואר הרחם הפתוח חודרות בקטריות המוצאות את הנוזל המופרש ככר גידול מצויין וכך נוצר זיהום הרחם. כעת הגוף מייצר מוגלה (כדוריות לבנות המופרשות כנגד החיידקים בגוף הרחם).
צואר הרחם נשאר פתוח (הפרשה קבועה מהבושת ) או נסגר.
בשני המקרים הרחם שבגודלו הטבעי בכלב בן 15 ק"ג קרוב לעובי עפרון מתנפח וגדל בצורה מסוכנת ועלול להגיע לנפח של 5 ליטר (מוגלה).רעלים המצטברים בחלל הרחם משפיעים על שאר הגוף ובמיוחד על הכליות.
מות נגרם באין טיפול על ידי קרע ברחם המתנפח וזיהום צפק הבטן.
שנים רבות נעשה שימוש בפרוגסטרון מלאכותי הניתן בהזרקה או בכדורים למניעת ייחום. תרופות אלו ידועות כגורמות לדלקת רחם במיוחד אם הן ניתנות לדיכוי ייחום שכבר החל. (בנוסף מופללות תרופות אלו כגורמי גידולים בעטין כך שהשימוש בהן בעיני הוא מסוכן ומיותר)
תסמינים:
הפות נשארת גדולה ואדומה לאחר המחזור , כלבים נמשכים לכלבה גם לאחר תקופת הייחום הרגילה .הפרשה מוגלתית מהפות, באופן טיפוסי מופיעים התסמינים כשלושה שבועות לאחר המחזור .בהמשך רואים אובדן תיאבון ,עייפות , השתנת יתר ושתיית יתר , ליקוקים של אזור הפות, ובשלב מאוחר יותר הקאות ואובדן הכרה.
טיפול:
הטיפול המומלץ והיעיל ביותר הוא כריתת רחם ושחלות.
יש לנהוג בדלקת רחם כבמקרה חירום ולא להמתין עם הניתוח מחשש לזיהום חלל הבטן.
הכלבה חייבת לקבל נוזלים לוריד לפני הניתוח על מנת לתקן את מצב הנוזלים בגוף.
בכלבות בודדות אשר ערכן הוא ברבייתן ( למשל זוכות בתחרויות ) ניתן לבדוק את האפשרות בטיפול רפואי ללא ניתוח: בעזרת טיפול הורמונלי ניתן לפתוח את צואר הרחם ובעזרת הורמון אחר לגרום לכיווצי רחם השופכים את המוגלה החוצה. אנטיביוטיקה במינונים גבוהים למשך תקופה ארוכה תגרום לירידה בזיהום ואפשרות לעבר את הכלבה בייחום הבא.
ברם יש לזכור:
א. הטיפול מסוכן ועלול להסתיים במות הכלבה .
ב. הדלקת חוזרת בייחום הבא ( הבעיה היא הורמונלית!!!)
ג. הסיכוי לפוריות בכלבה כזאת נמוך ביותר.
מניעה:
עיקור בגיל חצי שנה של כל הכלבות שאינן משמשות לרביה , ועיקור של כלבות רביה עם גמר תפקודן : דהיינו לאחר המלטת השגרים הרצויים .
*מאמר תשיעי בסדרת מאמרים בנושא מערכת הרבייה בכלבים.
*כל הזכויות שמורות לכותב המאמר.
דלקת רחם היא מחלה קשה עד קטלנית בכלבות מבוגרות. למחלה אחראים המערכת ההורמונלית וכן חיידקים המתיישבים ברחם וכן שימוש לא מושכל בפרוגסטגנים (תרופות למניעת ייחום). הטיפול המקובל בדלקת רחם הוא הוצאת רחם בניתוח. טיפול רפואי ללא כריתת רחם אפשרי אך מסוכן ואינו מונע חזרת הדלקת לאחר הייחום הבא.
דלקת רחם "פיומטרה" ניגרמת כתוצאה מרמות גבוהות של פרוגסטרון בדם : איסטרוגון ופרוגסטרון. שני הורמוני מין ,מופרשים על ידי השחלות . הורמון האיסטרוגן אחראי על ההתנהגות המינית , ועל בשלות הזקיק וכן על תיפקוד מערכת החיסון ברחם. פרוגסטרון המופרש בשלב במאוחר של המחזור אחראי להתפתחות הגוף הצהוב , התפתחות דופן הרחם כהכנה להתחברות הביצית המופרית ,ושימור ההריון.תחת השפעתו מתעבה דופן הרחם בשכבות של תאים המפרישים חומר צמיגי הממלא את חלל הרחם.. בשלב זה של הייחום צואר הרחם פתוח (הכנה לחדירת הפין הזכרי). דרך צואר הרחם הפתוח חודרות בקטריות המוצאות את הנוזל המופרש ככר גידול מצויין וכך נוצר זיהום הרחם. כעת הגוף מייצר מוגלה (כדוריות לבנות המופרשות כנגד החיידקים בגוף הרחם).
צואר הרחם נשאר פתוח (הפרשה קבועה מהבושת ) או נסגר.
בשני המקרים הרחם שבגודלו הטבעי בכלב בן 15 ק"ג קרוב לעובי עפרון מתנפח וגדל בצורה מסוכנת ועלול להגיע לנפח של 5 ליטר (מוגלה).רעלים המצטברים בחלל הרחם משפיעים על שאר הגוף ובמיוחד על הכליות.
מות נגרם באין טיפול על ידי קרע ברחם המתנפח וזיהום צפק הבטן.
שנים רבות נעשה שימוש בפרוגסטרון מלאכותי הניתן בהזרקה או בכדורים למניעת ייחום. תרופות אלו ידועות כגורמות לדלקת רחם במיוחד אם הן ניתנות לדיכוי ייחום שכבר החל. (בנוסף מופללות תרופות אלו כגורמי גידולים בעטין כך שהשימוש בהן בעיני הוא מסוכן ומיותר)
תסמינים:
הפות נשארת גדולה ואדומה לאחר המחזור , כלבים נמשכים לכלבה גם לאחר תקופת הייחום הרגילה .הפרשה מוגלתית מהפות, באופן טיפוסי מופיעים התסמינים כשלושה שבועות לאחר המחזור .בהמשך רואים אובדן תיאבון ,עייפות , השתנת יתר ושתיית יתר , ליקוקים של אזור הפות, ובשלב מאוחר יותר הקאות ואובדן הכרה.
טיפול:
הטיפול המומלץ והיעיל ביותר הוא כריתת רחם ושחלות.
יש לנהוג בדלקת רחם כבמקרה חירום ולא להמתין עם הניתוח מחשש לזיהום חלל הבטן.
הכלבה חייבת לקבל נוזלים לוריד לפני הניתוח על מנת לתקן את מצב הנוזלים בגוף.
בכלבות בודדות אשר ערכן הוא ברבייתן ( למשל זוכות בתחרויות ) ניתן לבדוק את האפשרות בטיפול רפואי ללא ניתוח: בעזרת טיפול הורמונלי ניתן לפתוח את צואר הרחם ובעזרת הורמון אחר לגרום לכיווצי רחם השופכים את המוגלה החוצה. אנטיביוטיקה במינונים גבוהים למשך תקופה ארוכה תגרום לירידה בזיהום ואפשרות לעבר את הכלבה בייחום הבא.
ברם יש לזכור:
א. הטיפול מסוכן ועלול להסתיים במות הכלבה .
ב. הדלקת חוזרת בייחום הבא ( הבעיה היא הורמונלית!!!)
ג. הסיכוי לפוריות בכלבה כזאת נמוך ביותר.
מניעה:
עיקור בגיל חצי שנה של כל הכלבות שאינן משמשות לרביה , ועיקור של כלבות רביה עם גמר תפקודן : דהיינו לאחר המלטת השגרים הרצויים .
*מאמר תשיעי בסדרת מאמרים בנושא מערכת הרבייה בכלבים.
*כל הזכויות שמורות לכותב המאמר.